טוטאליות

*אופי המילון והמלצת קריאה:

מילה היא כלי דרכו עוברת מהות, אנרגיה. המילה לעולם איננה הדבר עצמו. מהו הדבר עצמו? שאלה זו טוב שתיענה בשתיקה.

לכן ההזמנה במילון היא ״טריקית״ כי נדמה שהיא מחליפה ״הגדרה״ ב״הגדרה״ אך היא לא. היא הזדמנות להתבונן על המילה ולשאול – אם היא לא כמו שהתרגלתי לראות דרך השכל, אז מה היא? מה מהותה מתוך המיסתורין? מתוך הטבע? מתוך הידיעה הבלתי נתפסת שהכל אחד, הכל תנועה ואני חלק מזה? מכאן תמצאו שה״הגדרה״ החדשה לפעמים תשמע פיוטית או אפילו תרגיז את השכל, כי הוא לא יכול להבין אותה. זה בסדר. תנו למילים להיות כלי והקשיבו לאנרגיה שעוברת דרכן. זה בדיוק מה שבאנו לעשות כאן.

יש לנו מחשבה שאומרת שטוטאליות היא תובענות, שיש בה דיכוי של קולות שונים שבך והיא נתפסת כקיצונית, מוחלטת וחסרת תנועה וניואנסים.

טוטאליות שכזו מבקשת לשלול כל תופעה אחרת מלבד זו שאליה אתה מתבקש להתחייב. היא גם מניחה, שאם יישאר לך כוח לחשוב או לכפור, להטיל ספק או לשנות – אתה תסכן את המצב הקיים, את הסטטוס קווה, ואז כאוס יתרחש. אבדן, מחיר וכאב יהיו התוצאה המיידית.

הבנה כזו של טוטאליות יוצרת מציאות קיצונית ופנאטית בה אנשים מפחדים לחשוב ויש חשש כללי מרוחו החופשית של האדם. כל מה שאינו בהלימה או אינו עולה בקנה אחד עם הטוטאליות הנדרשת נתפס כאיום ולכן נגדע באיבו.

במבט מתוך המסתורין והידיעה שהכל אחד בתנועה:

טוטאליות היא התמסרות מלאה, שאינה מבקשת להישמר מדבר, אינה מפחדת לכאוב ונובעת מאהבה ובקשה כנה של ידיעת האמת, ידיעת הדברים כפי שהם. היא אינה נובעת מן הצורך לשלוט כדי שהרע לא יקרה, אלא מן ההבנה שרק התמסרות מלאה תאפשר לי *לקרוא לעצמי מחוץ לעצמי. רק אמירת כן מוחלטת, תאפשר לי לגלות את עצמי לא דרך השכל והסדר שהוא מאמין בו, אלא דרך חוויה ישירה של החיים והעולם.

במציאות כזו השכל והחושים חדלים להיות הערוץ המרכזי לקליטת המציאות. הוויה היא מה שנשאר כשהטוטאליות לקחה את כל השאר.

*קריאה לעצמי מחוץ לעצמי משמעו לחיות במתח שבין- נגמרתי, אין לי את זה, לא קורצתי מהחומר הנכון, לבין הידיעה הפנימית העמוקה הזוכרת. לעמוד בתוך הפער ,לא לוותר ולעזוב, ולא לבחור באפשרות של הישארות בידוע ובישן. זוהי הדרך היחידה לגלות, שאני אינסופי. זו הדרך היחידה להאמין שאני אינסופי.

“אם תתן מעט זה יעלה הרבה, אם תתן הרבה זה יעלה מעט ואם תתן הכל זה לא יעלה בכלל”