פרק 4 - צעדיך יגלו לך את הדרך

הקדמה

צעדיך יגלו לך את הדרך

הקדמה

שלושת העדשות

ערעור

אחריות

תנועתו של שחקן נשמה – טוטאליות

את העולם אנחנו חווים באמצעות החכמה והידע שחיים בנו ועל ידי האופן בו אנו תופסים את עצמינו, את העולם ואת היחסים שביניהם. כך מתפתחת היכולת שלנו  לנוע בחיים, כשאנחנו מביאים את החכמה והידע לידי ביטוי והופכים אותם מאפשרות למציאות. כדי שהדבר יקרה, יצטרך הידע להיות מולך על ידי הבנות, תבניות וכללים שאימצנו וירשנו, או לחילופין גילינו, יצרנו והמצאנו. אלה פועלים כמו סיבים אופטיים, כמו חומר מוליך, שעליו מועברים ונישאים הידע והחכמה.

הפרק הזה הינו מפגש ישיר עם העובדה שאנחנו אור וסיבי האור נגישים לנו כל הזמן. הידיעה הזו מרוממת את הרוח, מזכירה לנו את הקלות שנמצאת בכל, את מה שאנחנו, את מה שתמיד היינו, את הטבע שלנו. 

הפרק הזה מורכב משלוש הבחנות או הבנות, שמשמשות כעדשות דרכן נסתכל על מה שהיה בפרקים הקודמים ומהן נבין את השאלות וההזמנה להתבוננות אישית שפרק זה מזמין אליה. אלה אינן שלוש עדשות נפרדות אלא שהן יוצרות יחד מרחב, שמהווה נקודת מוצא, שממנה ניתן לגשת אל השאלות ולהתעורר דרכן. 

הפרק הזה מיועד לעזור לנו להכיר ביופי שראינו, להסכים לו, לדעת שהוא אנחנו, לטעת את רגלינו בו, ולהתחיות ממנו. שאלות אלה וההתבוננות דרכן מיועדות להביא לתוך חיי היומיום שלנו עירנות, חקירה שהופכת את חיינו לתנועה חכמה של אהבה, התבוננות שמביאה חופש ושמחה ומאפשרת לדעת בקלות את ההבדל בין החיים עצמם לבין הסיפור עליהם, ולתשוקה לחיות את החיים, לעשות איתם אהבה וכך להזדכך. 

שלושת העדשות

  
ערעור אחריות
 
 טוטאליות 

ערעור

צעדיך יגלו לך את הדרך

הקדמה

שלושת העדשות

ערעור

אחריות

תנועתו של שחקן נשמה – טוטאליות

אני מתעורר דרך התערערות – מתפרקים לי סדרים שנראו לי מובנים מאליהם, הכרחיים וכאלה שאין לי השפעה על קיומם ולכן נדמה גם שישארו לתמיד. מבנים, תפקידים, זהויות ויחסים מתפרקים, מאבדים צורתם ולי אין יותר אחיזה בהם. בדרך זו אנחנו נזכרים מה אנחנו. מה שנשבר הוא החולף ומה שנשאר הוא נצחי. כך אנו לומדים מה אנחנו באמת. 

אנחנו עוטים על עצמנו, ביודעין ושלא ביודעין, שכבות וקליפות של מחשבות ודעות.

הדעות והמחשבות האלה מסננים את האור, מעבירים רק חלק ממנו, ופעמים רבות מעבירים אותו מעוות.

הדעות והמחשבות הן כמו עדשה קעורה או קמורה. עושות מניפולציה על האור. לא נותנות לו להתנהג רגיל, טבעי.

 

התקלפות איננה פעולה יזומה אלא תוצאה של התעוררות, של התפקחות ממחשבה או הבנה שעד היום האמנתי בה מאד, הייתי בטוח שהדברים הם כך, שכך אני וכך העולם.

התקלפות שכזו יכולה להתרחש בשני אופנים:

האחד מתרחש, כאשר אני מתבונן על מחשבה. אני עד לה. ער לעצמי המתבונן ולא עסוק בתוכנה של המחשבה עצמה. המחשבה היא היסח דעת. אנרגיה דחוסה, כמו ענן. עדיף לתת לו לעבור ולשים לב למתרשם ממנו, לזה ששם אליו לב. כאשר אנחנו מתבוננים על הענן ושמים לב לעובדה, שבדרך כלל חומקת מתשומת ליבנו, שמישהו מסתכל על הענן- המחשבה דוהה. דהיית המחשבה יוצרת התקלפות.

הדבק שמדביק את המחשבה אלינו נמס, והמחשבה עם כל העולם שהיא יצרה- פשוט מתנתקת מאיתנו. כמו שילייה בעת לידה. זה טבעי. לא צריך לעשות דבר כדי שזה יקרה. כשמשהו מסיים את תפקידו בחיינו- הוא ניתק מעצמו. אין יותר מה שמחבר אותו אלינו. זו חכמת הגוף. וזו גם חכמה הנפש והרוח.

האופן השני של ההתקלפות מתרחש, כאשר אנחנו נותנים לעצמנו להיחשף לאור. לאור חזק ובעל עוצמה. האור, האנרגיה, מעצם טבעה משפיעים עלינו ויוצרים בנו תמורה מבלי שנעשה דבר. אנחנו רק צריכים להיות שם- ערים, שמים לב ושואפים פנימה את הרגע. מה שננשוף זה כבר לא העסק שלנו. את זה הטבע יעשה.

במרווח שבין שאיפת הרגע הזה על כל האור והאנרגיה שהוא מביא, במצבים שנראים לנו מבורכים או קשים וכואבים, לבין נשיפתו החוצה חזרה לעולם- במרווח הזה מתרחשת ההתקלפות. זהו מקום של “אין מחשבה”. ריק מלא.

אחריות

צעדיך יגלו לך את הדרך

הקדמה

שלושת העדשות

ערעור

אחריות

תנועתו של שחקן נשמה – טוטאליות

היכולת להבחין בין החיים עצמם, טבעם של הדברים ושל עצמי והמקור של הכל לבין הסיפור עליהם, המחשבה שהם. רק על עצמי אני יכולה לקחת אחריות. המחשבות יוצרות מציאות, אני באחדות – כל תנועה שלי יוצרת תנועה בשלם. אם אני באחדות, אם אני יודעת שכך – השאר הוא כבר התוצאה.

 

אחריות משמע לדעת שהמחשבות שלי, אלה שאני באמת מאמינה בהן, יוצרות את מציאות חיי. האחריות היא להיות ערה, להרגיש בחוזקה, לראות דרך הרגש. לומר אמת לגבי המחשבה, גם כשהיא לא מתאימה למי שחשבתי שאני, גם כשהיא נראית לי כמעידה על חולשתי או על רוע לב.

דרכי האחר מתבהר לעצמו ואם אני מסתירה או מרוחקת- אני לא נותנת לו להיות באור שלי, להיות במלאות שלי, להיות במלוא מובן המילה. אחרת זה הפרדה. גם כשאני חוששת שלא יבינו אותי ולא יראו ויוקיעו.

אמירת האמת לגבי הרגע הזה – היא הנוכחות. זוהי מתנת הרגע.

פעמים רבות אנחנו מסרבים, מפחדים לראות, מטעינים משמעויות, מעדיפים שקר, צביעות ומסכות. זוהי המשמעות של ענווה. להיות, לומר כן, לתת לרוח לעשות בי את רצונה ולדעת שלעולם לא אהיה עוד מי שהייתי.

תנועתו של שחקן נשמה - טוטאליות

צעדיך יגלו לך את הדרך

הקדמה

שלושת העדשות

ערעור

אחריות

תנועתו של שחקן נשמה – טוטאליות

קריאה לעצמי מחוץ לעצמי. לחיות במתח שבין- נגמרתי, אין לי את זה, לא קורצתי מן החומר לבין הידיעה הפנימית העמוקה הזוכרת.

לעמוד בתוך הפער ולא לוותר ולעזוב, ולא לבחור באפשרות של השארות בידוע ובישן.

זוהי הדרך היחידה לגלות שאני אינסופי, זו הדרך היחידה להאמין שאני אינסופי.

אין עצירה לבדוק האם אני מבינה, האם אני מסכימה, האם זה מתאים למה שהבנתי וידעתי עד היום על עצמי ועל החיים.

הטוטאליות קוראת לי ולעיתים מכריחה אותי לעזוב את עצמי, להשיל את עורי, להשאיר את עצמי מאחור, ורק לאחר שעזבתי והעור הישן מונח על האדמה ריק ומתייבש, אני מבין שמה שעזבתי לא היה את עצמי.

אם אני נשאר אני רואה את חיי מחדש, ומבין את האירועים וסיבת הופעתם כפאזל ענק שלקח את צורתו.

 

זה יכול להיות פתאומי. מופע שלובש דמות אחרת. אז אני יודע שלא ידעתי את עצמי מעולם. זה שוק ואז אני ניגש לחיים כמסע והתגלות ולא כמו לשטח ידוע ומוכר מראש.

ה”אבל” מת רק בזכות הטוטאליות, כשהיא באה מהאהבה. זוהי עזיבה טוטאלית של כל היאחזות או ידיעה. זה נהיה שלם. צלול.

אחריו בא רק שקט. אחרי השקט באה ההתבהרות ואחריה הבנה ושפה, שבאות מן האור החדש, מן הרטט הקרוב יותר למקור, להוויה, למהות הכל, לטבע הדברים.

קרוב יותר למה שאנחנו באמת.

טוטאליות שבאה מפחד היא קיצוניות, אובדן הקשר עם הנשמה, התנתקות, “מכר את נשמתו לשטן” שהוא אל הפחד, עבודת אלילים. רעיון חיצוני. בגידה ועבודת אלילים הן מילים דומות באנגלית – Adultery, Idolatry. ואז אין רגש ואין התבוננות על המחשבות ואז זו עבדות לכללים, לאסור ומותר. החיים נהפכים לשיטה. למכונה מסוכנת זורת מוות.

 

לעשות אהבה עם החיים

כשעושים אהבה, אתה נוכח נעדר.

אתה שם במלואך. אולי יותר מאי פעם

ובאותו רגע בדיוק אתה יודע, שאין אתה.

אין מחשבה שמדווחת שאתה שם

אין מתבונן שבודק שנשארת מי שאתה

אין מפקח שמוודא שאתה בסדר או מוצלח

ואין מי שאחראי על הישרדותך או המשכיותך.

ויחד עם זאת אתה מאד מאד קיים. 

שחקן על המגרש, שכל כך נמצא במשחק עד שאין יותר שחקן, משחק או מגרש.

הוויה שרויה בעצמה, העולה על גדותיה, מאהבה.

 

למות לעצמי – ענווה.

למות לעצמי – זה מה שקורה כשאני לא מפריעה, לא נאחזת ולא מתעקשת, בניסיון לשמור על עצמי ולקבל מענה לצרכי.

העננים מפנים מקום ואפשר לראות את השמיים.

עכשיו קורה מפגש באמת. עכשיו אני יכולה לראות את מה שהגיע זמנו. אני פנויה ושקטה מספיק, כדי לשים לב להתפכחות ולהתעוררות שהגיע זמנן בחיי, להכיר במה קורה לי דרך המפגש עם האמת ולהודות לעצמי על כך שהסכמתי.

אני נחה ביופי, בשמחה שקטה ויציבה ובידיעה הפשוטה שאנחנו אחד, שאנחנו אהבה.

 

ענווה

ענווה היא מסירות נפש.

זהו מצב שבו אנחנו מוסרים את נפשנו על מנת למצוא אותה.

מוסרים את כל מה שידוע לנו כ”אנחנו”, כעצמנו, וזאת על מנת לפנות מקום.

לפנות מקום מן העננים של הדעות והמחשבות שלנו, לפנות מקום מן הדחיסות ומן הרעש שאנחנו מייצרים לעצמנו.

את הרעש אנחנו מייצרים כדי לא להתקרב למקום הריק, להפסקה, לשתיקה.

ענווה היא  פינוי מקום לאור.

פינוי מקום לאלוהים.

הוא שם, אבל רק אנחנו יכולים לפתוח את הפתח שיבקש אותו להיות בנו. את זה אלוהים לא יכול לעשות. ככה הוא יצר אותנו.

את זה האור לא יכול לעשות.

זה תלוי בשאלה האם אנחנו מבקשים אותו, פותחים את הדלת ומוכנים גם לחכות.

ענווה היא מקום לבוא ממנו, אולי פחות מאשר מקום להגיע אליו.

זהו איננו מצב אלא כיוון של תנועה. זו התנועה שלי בחיים, זה מה שאני יודע שאני.

ענווה יודעת שאנחנו לא עושים דבר למשהו, ודבר לא קרה בזכותנו או בגללנו.

ענווה יודעת שמה שקורה, קורה, כשהאור עובר דרכי.

וככל שאני לא מתנגדת או יוצרת חיכוך או ערפול כלשהו, כך האור שעובר דרכי חזק יותר. 

ענווה יודעת שכל אור, גם אם הוא נוכח בי בחזקה, לא יצור דבר כל עוד אינני אומר כן.

ענווה יודעת, שאמירת הכן איננה אמירה פאסיבית אלא היענות, היפתחות, התקרבות למרחק של פגיעות, ואז הסכמה להרגיש ולהיות.

ענווה איננה מחזיקה, איננה מנתחת, כי היא יודעת שאינה יכולה לדעת מה יהיה או מה האחר חושב.

ענווה אומרת כן ונכנסת לאש, ללב ההתרחשות.

ענווה צופה ואיננה שואלת שוב ושוב “אז מה לעשות, “אז מה לעשות??!!” 

היא מתבוננת, כדי לתת להתרחשות לגלות את עצמה.

כדי לתת לקצב לקחת את מקומו. בסבלנות.

ענווה איננה התכווצות ואיננה מכוונת לצמצם את עצמי

או להפחית מעצמי, באמת או לכאורה. 

להיפך, מה שמשתקף מענווה אמיתית הוא האור עצמו.

והוא, לא רק שאינו מצומצם ומכווץ אלא שהוא האינסופיות עצמה.