גם הישראלים כל הזמן אומרים "אנחנו חזקים". "אנחנו יכולים". אבל אנחנו מתפוררים. הגוף מתפורר, פיזית.
עופרה רודנר 11.11.205 הארץ
"בהקשר הזה של הגוף אני רוצה להזכיר את וולפגנג בורכרט, סופר גרמני שהיה חייל במלחמת העולם השנייה. הוא גויס בכפייה להיטלר יוגנד, ותוך כדי השירות הביע דעות נגד המלחמה. לכן הוא הושעה והוחזר, ואחר כך נלכד בשבי וברח ברגל. אחרי המלחמה הוא כתב בעיקר על החוויות שלו מהמלחמה, כשהוא חולה אנוש. הוא מת שנתיים אחרי המלחמה. באחד הסיפורים מתוך הקובץ "הרבה צרות היו לו עם המלחמות", חייל לשעבר שעובד בשמירה על בית חרושת בלילה מתואר כגולגולת. אין לו שם בסיפור, מלבד "הגולגולת". המתרגם, גבריאל צורן, כתב יפה על האופן שבו בני האדם מתוארים בסיפורים האלה כאיברים, ולא כגוף או כאישיות שלמים.
התרגלנו להמשיך. לוודא שהכל ממשיך. לדעת איך להמשיך. לא לתת לשום דבר להפריע לנו להמשיך.
אומרים שזה הטבע האנושי, אבל זה לא. הטבע יודע להיגמר, הוא יודע לתקן את עצמו, הוא יודע לזהות כשמשהו הסתיים. בלי זה הוא לא היה קיים. הוא היה נירקב. מתעוות. מתכסה בקורוזייה והופך הישרדותי עד שהיה נעלם, חדל להתקיים.
ובכל זאת, אנחנו מתעקשים להמשיך. רואים בזה כישלון כשאנחנו לא מצליחים להמשיך. דואגים שלא ניכשל.
היגיע הזמן לעצור. היגיע הזמן לראות שלדבר על עצמינו כמסכנים חפים מרע, כקורבנות תמימים, זה לא אפשרי כבר יותר , לכל מי שקצת מרשה לעצמו להרגיש ומבקש לראות אפילו מעט. עוצרים, כדי לתת לדברים להסתיים,כדי לא להרשות לעצמינו ללכת בשבילים האלה יותר, לא להשתמש באסטרטגיות האלה שוב, ולא להרשות לרגשות עזים ופחדים לקבוע. כי זה גהינום וזה יוצר גיהנום.
Photo by Omer Strass
להמשך קריאה בספר "מה שבאמת" הכל אחד : "… מה יהיה אפשרי אם ברגע הזה שבו מופיעה בחיי תופעה, במקום להאמין שהיא מציאות ותסריט ידוע מראש, אעצור לרגע ואומר: “מה באמת קורה כאן?״ ״האם אני באמת יודעת שזה מה שאני חושבת שזה אומר?״…
עוד שיתופים במבט מה שבאמת :
