מה זה בעצם ״זה לא שמאל זה לא ימין זה ישר״?

למדנו לפחד מהמילה ״אמת״. בתרבות שמאמינה שהכל הוא בעצם דעות ומאבק כוחות, שומרי סף ומלחמות, המילה אמת מיד מובילה לחשוב על כפייה, על השתלטות ועל ביטול ואפילו השתקה. כי זו האמת שלך וזו האמת שלי. זו הראייה שלך וזו שלי. זה מה שהכח שלך, למי שנולדת, איך שחונכת וכמה כסף יש לך, גורם לך לראות את הדברים. ואני עם שלי.

אבל העולם אינו דעות. ישנה חכמה גדולה שהיא אהבה שהיא יופי (מוזר לא?) שמניעה את הכל, יוצרת אותו רגע אחר רגע (חשבתן\ם פעם על הריון) והיא נצחית, קיימת תמיד וממנה הכל בא ואליה הכל חוזר. אני לפעמים קוראת לה ״הנהר״.

מי שמקשיב לה יודע. מי שמסכים לה רואה ופועל. יש בה דיוק והיא מחזירה אותנו לעצמינו, מזכירה לנו מי אנחנו באמת ונותנת לכל השאר, לבילבול וההמצאות שלנו שנוצקו עם השנים, להישמט לקרקע, כמו בגד שעבר זמנו.

להקשיב לחכמה הזו, לאמת שבבסיס הכל, יוצר פשטות שמביאה איתה שלווה וידיעה עמוקה של טבעם של הדברים. גם של הטבע שלנו.
זוהי האמת.

ההגיון שיצרנו וגיבינו בהסכמות חסרות בסיס, מנתקות אותנו מלהקשיב ולדעת, והופכות אותנו לעבדים של הבעיות שיוצר ההגיון המופרך שרבים כל כך מאיתנו בטוחים שהוא אמת, משום שהוא מהדהד חזק כל כך בכל כך הרבה מראות. ככה נראה משהו שבור.

שלוש דוגמאות כדי להרגיש את ההבדל:

מתוך כתבה של ג׳קי חורי ונגם זבידאת – ״הארץ״ 14 לספטמבר 25

בזמן שצה"ל מגביר את פעילותו, בעיר עזה מוצאים את עצמם האנשים במאבק למצוא מקום מקלט. "מי שפעם מיהר לארח אותך – עכשיו אין לו בית, או אפילו אוהל, לעצמו", אומר אחד התושבים. "אנשים מתביישים שהם לא יכולים לעזור כי לא נשאר להם כלום".

״…ואולם בשטח התמונה אחרת. רוב התושבים מתייחסים לסיכוי להגיע לאזורים האלה בספקנות רבה ובחשש. "זה לא שאנחנו יכולים פשוט לארוז ולעזוב", מספר תושב עזה ל"הארץ". לדבריו, רק מציאת רכב או עגלה לצורך המעבר עשויה לעלות אלפי שקלים. "גם אם נמצא, אנחנו לא יודעים מה לקחת ולאן. ואם נגיע – מי יבטיח שזה באמת אזור בטוח?" הוא מוסיף לתהות.״

לינק לכתבה המקורית

2. מתוך הפייסבוק של יאיר אגמון:

יש אלימות באוויר. אלימות וכעס ועצבים. מרגישים את זה בכביש, בסופר, בפייסבוק, בכל מקום. אני מרגיש את הכעס הזה כבר כמה חודשים. אבל בימים האחרונים מגיעים אלי עוד ועוד סיפורים קטנים גדולים כאלה, של התפרצויות זעם מכוערות. יש זעם באוויר. ואין לי ספק שזה קשור למלחמה. לתסכול שהמלחמה הזאת מביאה איתה. לייאוש שמתפשט בלב לאט לאט. כמעט שנתיים חלפו מאז שהמלחמה פרצה. והחמאס לא נכנעים. והחטופים לא חוזרים. ואיש לא לוקח אחריות, ושום ועדת חקירה לא קמה, ואין אור בקצה המנהרה. ויש אלימות. החדשות מלאות באלימות. הרי אין דבר אלים יותר ממלחמה.

יש אלימות באוויר. מתישהו היא תתפוס גם אותי. וכל מה שנותר לי זה להתפלל, שאצליח לעמוד מולה. לא להתרגש ממנה. לא להיפגע ממנה. לא להיגרר אליה. כל מה שנותר לי זה להתפלל שאצליח להיות אדם רך ואוהב ונדיב ואיטי. שאצליח לא לכעוס ולא להתעצבן ולא להתרתח על כלום. החיים קשים גם ככה, הם מסתדרים מצויין, לא צריך להוסיף להם עוד כעס. זאת דעתי.

לפוסט המלא

3. ״אני יכולה להרגיש רע בשביל החפים מפשע בעזה, כי המצפן המוסרי שלי עדיין עובד. אתה לא צריך לבחור. אני רוצה לבכות על תינוק שמת כאן ועל תינוק שמת במקום אחר, ואני לא רצה לדעת מאיזה מוצא הוא. זה לא משנה״

רייצ׳ל גולדברג פולין

ידיעות אחרונות

לפוסט המקורי

להמשך קריאה בספר "מה שבאמת" הכל אחד : "… מה יהיה אפשרי אם ברגע הזה שבו מופיעה בחיי תופעה, במקום להאמין שהיא מציאות ותסריט ידוע מראש, אעצור לרגע ואומר: “מה באמת קורה כאן?״ ״האם אני באמת יודעת שזה מה שאני חושבת שזה אומר?״…

עוד פוסטים מתוך בלוג מדע, בלוג אקטואליה, ובלוג אומנות במבט מה שבאמת :