הידיעה שהאחר הוא אני, איבר מגופי, היא בסיס הקיום האנושי. היא מה שהופכת אדם לאדם. ההכרה בכך שכאבו של האחר הוא כאבי, שכמיהותיו האמיתיות (לא הרטוריקה הפוליטית ופוליטיקת הזהויות) הן משמעות היותי בן ובת אנוש. כמיהותינו נובעות מאותו שורש, מן הנשמה האחת, ומשום כך אני יודעת אותו ואותה מעצם טבעי, נולדתי עם הידיעה הזו והיא נובעת ממה שאני באמת.

כל נסיון שלנו, במודע ושלא במודע (כתוצאה מחינוך ואתוס של חברות ומדינות) לחשוב במונחים של צדדים (הם ואנחנו), לקרוא בשמות מטעים ופוגעניים ולראות את עצמי שייכת לחלק מן האנושות, רק למחנה או בעלי רקע אתני או אחר מסוים, יוצר מיידית מאבק, שלו מחיר נורא והוא מעמיק את התפיסה ״שזה או הוא או אני.״

איך היית מרגישה, אם בישראל היו חיים אנשים שכל מעיינהם מופנים למה שישרת את עימנואל מקרון והשתתפותם בבחירות בארץ תיקבע על ידי נאמנות זו, מבלי לבקש את טובת ישראל?

מה היית חושב לעצמך, אם הם היו דורשים נאמנות מוחלטת של מנהיגי המדינה בישראל לנשיא צרפת, ומבקרים את מי שלא נוהג כך? ואם היו מתנים השקעות בחברות ישראליות בתמיכה זו?

ולעומת זאת, מה היה יכול לקרות, אם הייתי מבקשת ממקרון לומר לי, איך הוא היה רואה שנכון לישראל לראות להתנהל בקרב המדינות המפותחות? מה לדעתו אנחנו לא רואים? מה לדעתו קרה לנו ואיך הוא היה אומר שעלינו לפעול עכשיו?

מה אם ראש העירייה החדש של ניו יורק הוא לא אנטי ציוני, אלא מתנגד למדינה שאיננה נותנת שוויון זכויות לעם שחי בקירבה ושאדמותיו נלקחו ונכבשו?

ומה אם רצונו להתנות השקעות בכך שלא יהיו חלק ממפעל הדיכוי של הפלסטינים החיים בשטחי מדינת ישראל ובשטחים הכבושים, ראוי ונובע ממחוייבותו לא לעזור לכובשים ומדכאים?

ומה אם הוא איננו מוכן לשחק במשחק הכיבודים והשטיחים האדומים למנהיג שהוביל להרג והרס בממדים בלתי נתפסים? ומה אם הוא דורש ממנו לתקן את דרכיו או שייאסר?

ומה אם עמדתו כנגד מדיניות ארוכות השנים לתת לקומץ אנשים להתעשר ללא גבול ולהפוך את האחרים לתלויים בהם או לזרוקים ללא זכויות בצידי הרחובות, עובדים בכמה עבודות, עניים ורעבים,  היא בקשת צדק ושוויון? ומה אם הוא יודע שרק כך יווצר מקום ראוי לחיות בו שנותן חיים ואפשרות לכולם?

ומה אם כל מי שבחר בזוהרן ממדני יודע, שעד שלא טוב לכולם אף פעם לא יכול להיות באמת טוב?