אנחנו רגילים לקפוץ כנשוכי נחש, בכל פעם שאנחנו מבוקרים. התפיסה שלנו את עצמנו כקורבנות של השתלחות חסרת בסיס היא זו שעושה את זה. ההרגל שלנו לראות את עצמנו כנרדפים חסרי אונים או אלה שאחראיים לעולם לא להיות שוב כאלה, מעצבת במידה גבוהה ובעומק התודעה, את מי שאנחנו ואת איך שאנחנו רואים את העולם ואת מקומנו בו.

ישנם מצבים בהם הבנה כזו היא אמונה שאנחנו באמת אוחזים בה וקיבלנו אותה בירושה אישית או קולקטיבית, ולפעמים, היא טקטיקת השפעה של פוליטיקאים.
כמו כל תפיסה או זהות, היא פשוט איננה יכולה להיות נכונה באופן גורף. כשאנחנו רואים את עצמנו באור מסוים ואת העולם באופן מסוים, בחלקים גדולים מאד התפיסה המכלילה אינה יכולה להתאים למצבי החיים שיש בהם הרבה כל כך, הם מושפעים ממספר רב של גורמים ובעיקר – הם בשינוי.

הרגע הזה אינו כפי הרגע הבא. יש לנו להודות על כך לבריאה ולעצמנו. הכל בתנועה. הרגע הזה יוצר את הרגע הבא. ואם אני בהתבוננות ומתעוררת, אני לא אותה אחת מרגע לרגע, תודות להסכמה שלי לראות את הרגע הזה בענווה ובאהבה, כפי שהוא.
השפעה נוספת קשה ומטעה שיש להליכה בעולם כדמות מוגמרת וביחסים מוחלטים מראש עם שאר העולם, היא התנערות מאחריות. ההאשמה של העולם ברדיפה שלנו, ראיית עצמנו כדחויים וכמי שתמיד מתנכלים לו ו״מחפשים אותו״, מונע מאיתנו לעמוד נוכח המעשים שלנו ותוצאותיהם.
איך היינו אנחנו ואיך היו נראים פני הדברים, אם במקום לראות בפעולה של המועמד לראשות העיר ניו יורק עוד הוכחה לכך שאנחנו מוקצים, מתעמרים בנו ומבקשים להרע לנו, היינו רואים בה הזמנה להסתכל על עצמנו ולשאול שאלות, מה היה נהיה אפשרי? שאלות כאלה יכולות להיות למשל:
– למה הם כועסים עלינו כל כך? (למצוא ולהרגיש)
– למה הם מזועזעים מאיתנו? האם יש בזה אמת (ולא לעצור עד שאני מוצאת)
– מה במה שאנחנו עושים, נוגד את רוח האדם והמהות של האחראי והטוב?
– אילו דרכי פעולה ומחשבה אחרות אנחנו יכולים לראות שאפשריות לנו, אם אנחנו לוקחים מעצמנו את הרשות לתלות בהם את האחריות ולראות את עצמינו כמושא של התנכרות והתאכזרות?

אמירת ה – הינני היא התחלת השביל החדש.