״…גיבורת הסרט היא נערה, שמקשיבה יחד עם חברי כיתתה לעדותו של ניצול שואה בבית ספר ישראלי. חלק מסיפורו כולל מכתב שהניצול כתב לחזיר שהציל את חייו, כשנאלץ להסתתר מהנאצים בדיר חזירים. במהלך ההרצאה, הנערה שוקעת בחלום סוריאליסטי מטריד שיוצר פרספקטיבות חדשות על טוב ורע, החושפות אותה ואת חבריה לכיתה להשלכות של אלימות, קורבנוּת וטראומה.

תפקידו של החזיר בסיפור משתנה ממושיע למפלצת ולקורבן, במקביל לטרנספורמציה שהילדים בכיתה עוברים בעצמם: הם מתחילים כמאזינים פסיביים והופכים בהדרגה להמון מאיים. השואה היא אולי נקודת המוצא בסרט, אך "מכתב לחזיר" אינו "סרט שואה". הוא עוסק במוטיבים אוניברסליים של סבל הנובע מטראומה בין־דורית, המתפתחת למנטליות של מצור. הוא עוסק גם באמפתיה ובאפשרות להכיר בנרטיבים אחרים דרך דיאלוג.״

 

 

בפוליטקה של זהויות, מה שנמצא במוקד תשומת הלב הוא הלגיטימציה לזהות שלי/ לקבוצת השייכות שלי, והכח לקבוע.

בפוליטיקה של נרטיבים, מה שנמצא במוקד תשומת הלב הוא הצדק. אצל מי הצדק. למי נעשה אי צדק גדול יותר.

בפוליטיקה של קורבנות, הקורבן הוא הנערץ, האהוב, המודל לחיקוי. ויש מאבק על התואר.

בכל אלה האחר הוא משהו לגבור עליו, להשתמש בו או להילחם בו.

בכל אלה, האהבה איננה. כמו לוחות הברית שלא נשברו. כמו לב מכוסה בקליפות.

הגאווה הבינדורית היא הנחלה מדור לדור של אחד מסוגי הפוליטיקה האלה, והזדהות עם המיתוסים והסמלים שהיא מחזיקה בהם.

ככל שישנה פחות חשיבה, ככל שאין עירעור או אפילו שאלות, כך טוב יותר. הלפיד יכול לעבור מיד ליד והאש לא כבית. אפילו לא מרצדת ולעיתים נעלמת. הגאווה הבינדורית והתפקיד הנתפס של כל דור ודור, הוא להעביר את הלפיד ללא כל הפרעה, גימגום או היסוס.

האהבה, אההה, זו איננה דרכה.

היא אש הנצחי, היא יודעת שהיתה כאן תמיד וכך גם תהיה. היא יודעת שהיא אור האמת, ולכן לא תמצא אותה בתיגרה. אפילו לא בויכוח. היא מחכה שנשים אליה לב. אוהבת את הכל כמו שמש, ויודעת שהיא גם מים, כך שתמיד תמצא דרך.

באהבה אני זה הוא והוא אני, אנחנו גוף אחד, ואף פעם לא יכול להיות אחרת.

וכשאנחנו שמים לזה לב ונזכרים, הילדים שלנו מקבלים מאיתנו את הידיעה הזו, ופורחים.