מתוך הכתבה המקורית:

לפי המחקר, הקטסטרופה ההומניטרית ברצועה נעדרה כמעט לחלוטין מהסיקור התקשורתי הישראלי. רק שלושה אחוז מהאייטמים שעסקו במלחמה התייחסו למצב האזרחי בעזה. מתוך מאות אייטמים במדגם, רק בארבעה הוזכרו נפגעים פלסטינים ברצועת עזה שאינם מעורבים בטרור. המחקר אישש את ההתרשמות של פנייבסקי שהפער בין הסיקור בישראל ובעולם ניכר בפן הוויזואלי: הסרטונים והתמונות מהרצועה שהופיעו במהדורות הציגו לצופים לחימה, את חיילי צה"ל או מבנים הרוסים וערים נטושות, ולא את הסבל האנושי ומחירי המלחמה.
"בששת החודשים הראשונים נהרגו ברצועת עזה למעלה מ–31,000 בני אדם, כולל 9,000 נשים ו–13,000 ילדים", מזכירה פנייבסקי. מספרים אלה פורסמו על ידי האו"ם, ונשענים על פרסומים של משרד הבריאות העזתי, שנשלט על ידי חמאס. מדינת ישראל לא פרסמה עד כה נתונים באשר להרוגים עזתים במלחמה. "מאז ועד היום, מתים ברצועה מדי יום עשרות בני אדם, ואפילו צה"ל לא טוען שרובם מחבלים. העובדה הזו לא נכנסת אפילו כמשפט במהדורות באף אחד מהערוצים המרכזיים. איך אזרחי ישראל אמורים לקבל החלטות מושכלות לגבי העתיד שלהם בלי המידע הכי בסיסי כמו מי מת מתי? זה מצב מופרע".

***

כשאנחנו בוחנים את העיתונות בארץ היום אנחנו רואים שהיא בונה את עצמה על מניפולציה – השפעה על האופן בו נתפוס את המציאות על פי עמדותיה, סיפוק צרכים והרגעת פחדים – מה שמשאיר צופים נאמנים לה ואפילו תלויים בה, משיכה, גירוי, הצלחה על בסיס קריטריונים, מאמץ להתאים את עצמה לקונצנסיוס, והקורא או הצופה הוא שם כדי להשתמש בו, להשגת היעדים של עיתונאים ועולם העיתונות – כלכלית ובמידת ההשפעה על הנרטיב הכולל.

מה אם תתעורר העיתונות ותחדש את יחסיה עם ייעודה הבסיסי הראשוני? מה אם תסכים לעצב את עצמה מחדש? תיקח על עצמה להביא את הקולות הרחוקים השונים ולעיתים גם המוחלשים לתוך האחדות, מתוך שהם חלק מהשלם ומעשירים אותה ומדייקים אותה. מעוררים אותה. מה אם היא תיצור מרחב של היפגשות והיזכרות זה דרך זה?

ההיזכרות היא הבסיס עליו מתרחש המפגש עם המציאות. היזכרות במי אנחנו, בשביל מה אנחנו כאן, מה נגמר ואין לו אחיזה יותר בחיינו ומה מתבקש מאיתנו היום. בפתח מה אנחנו ניצבים. 

מה אם העיתונות תבקש לדעת אל מי היא מדברת ולדבר במילים אותנטיות, לדבר את מה שבאמת? להרגיש כך שזה עובר את הקליפה של הפחדים, הצרכים והזהויות ונוגע בידע עצמו ובנשמה.