הרב קוק היה מתפלל כל בוקר, ומבקש מאלוהים לדעת ״האם זה אני או אתה״. עבורי בבקשה הזו מונח הכל. אם הרב קוק או כל אדם, בוודאי מנהיג, היה חי מתוך השאלה הזו ובהתאם לתשובה שהוא מקבל עם כל שאלה ובקשת אמת, היה לנו עולם מופלא לחיות בו.

הידיעה שישנה חכמה טבעית, שלמה ובלתי נתפסת על ידי השכל,בלתי ניתנת להבנה על ידו, היא שמפגישה אותנו עם האינסופיות של הקיום, של היקום.  היא שולחת אותנו לבקש את היופי, שמחכה להתגלות עיננו וליבנו המבקשים. היא קוראת לנו לדרוך על אדמות שלא צעדנו בהן קודם, לדעת שאנחנו גל  ופרקטל בדיוק כרגע, ושאהבה היא לא רכוש או אמצעי אלא הטבע האמיתי הראשוני שלנו ושל כל הדברים הקיימים. רוך, דיוק שקשה לדמיין, תוצאות שאיננו יודעים לייצר שקורות דרך מעשינו, יופי עצום, פשטות שמרחיבה את הנשימה. אלה הם רק חלק ממה שנהיה האדמה שעליה אנחנו עומדים והאוויר שאותו אנחנו נושמים.

אבל מה קורה כשאנחנו מסרבים לידיעה הזו? איזו מציאות נוצרת כשאנחנו כופים בכח חכמה אחרת, מתמרנת, מבזה ובעיקר משתלטת , מטהרת ומעלימה? למה אנחנו הופכים, כשאנחנו מתכחשים לאלוהיותינו ורואים את עצמנו כאלוהים?