מתוך הכתבה המקורית:

״… תיאמר האמת, הליברל המצוי לא מסוגל יותר לראות או לשמוע את דודי אמסלם. ובכל יום הוא נאלץ להתמודד עם דברי בלע חדשים. המיאוס הדדי: הליברלים מתעבים את אמסלם ויתר המטורללים. הם מתפוצצים מהם. והם יודעים שהמטורללים מובילים בהימורים לפריימריז. משמע, לטרלול הזה יש בייס פוליטי רחב ומוצק, הוא פופולרי מאוד בקרב תומכי המשטר. ומכאן שגסות הרוח הרומסנית, הבריונית והמתנשאת, שתכליתה להכאיב, להשפיל ולהפגין דומיננטיות בהמית, לקבע היררכיה – היא חלק מהותי מהמשטר. הליברלים רואים ושומעים את המטורללים ומבינים שהם מייצגים מיליונים. חצי עם לפחות. המטורללים מקרינים שנאה יוקדת לליברלים. זה המוטיב המרכזי בדבריהם. הליברלים מגיבים באלרגיה קשה, בתיעוב, בפחד. הם לא חשים גורל משותף עם אמסלם והישראלים שהוא מייצג. הם חשים רק שנאה הדדית עמוקה ובלתי הפיכה.״

***

לא, אין רק שתי אפשרויות.

לא סתם נפגשנו. לא סתם אנחנו מסתכלים האחד על השני בעוצמת רגשות משתוללת. לא סתם ההתנגשות קשה כל כך והסבל רב כל כך.

האם עצרנו לרגע לשים לב למכה? הסכמנו לראות כמה היא כואבת? הנחנו את כלי הנשק אפילו לזמן מועט, כדי ללקק את הפצעים. ראינו שאנחנו פגיעים? הפסקנו להעמיד פנים? אולי אנחנו כבר לא מקווים שאם נילחם או נתעלם משהו חדש יוכל לקרות ואולי נפסיק לכאוב? האם אנחנו יודעים כבר, שאם רוצים לעשות לנו רע, אפשר? האם הפסקנו לספר לעצמינו ולילדים שלנו, שבנינו הגנה הרמטית? האם אנחנו כבר עייפים מגבורה שמתגברת על הרע שרק מתגבר כדי לגבור עלינו?

אחרי החלחלה, אחרי הגועל, האם הקשבתי לדודי אמסאלם? שאלתי מה הוא בעצם אומר? שאלתי למה הוא שונא? שאלתי למה הוא חושב שזה מה שזה להיות גבר? או חבר כנסת או שר? שאלתי מה לא ראיתי? הבנתי כבר שאני לא יכולה להעלים אותו? האם אני רואה עכשיו שהוא כאן להישאר? האם אני יכולה סוף סוף להוריד את הטון?

ועכשיו מה אני רואה?

ומה עכשיו אני הולכת לעשות עם זה?

ומה עכשיו אני יודעת?

ומה מיד אני מפסיקה?