מתוך הכתבה המקורית:

…

|״לכאורה, "ישראל האחרת" מנסה להתנגד: היא דורשת ועדת חקירה ממלכתית, מגנה את השחיתות השלטונית, תומכת בעיתונות חופשית, מתעקשת לשמר מוסדות ביקורת וחשיבה עצמאיים. אך מאחורי המאבק על "נורמליות אחרת" מסתתרת מלכודת: הרצון לייצר קונסנזוס רחב מדי, "איחוד מחנות", מתוך תקווה פוליטית נואשת שהבחירות הקודמות היו תקלה היסטורית והבחירות הקרובות יחלצו את ישראל ממשבר זהותה ו"יחזירו אותה לעצמה" כבמטה קסם. דווקא כאן היא מועדת לאותו כשל שתיארו המיטשרליכים: החלפת עיבוד באיחוי, שינוי בנוסטלגיה וחקירה בהתנחמות.

ייתכן שמבחן הלקמוס של "ישראל האחרת" וכנות כוונותיה יהיה יחסה לעמדת העולם כלפי ישראל. החרמות והביקורת הבינלאומית — גם כשהן לא נעימות ונגועות בבורות ובצביעות — משמשות ראי מוסרי, תזכורת למה שהחברה עצמה מסרבת לזכור. אך בישראל, כמעט כל ביקורת מתורגמת מיד לשפת המצור ושנאת ישראל ההיסטורית: "כולם נגדנו". זוהי תודעת קורבן שמתרגמת כל ביקורת להזדהות עם תחושת נרדפות. החברה מגיבה להאשמה בהגנה, להגנה בניכור, ולניכור בהקשחת עמדות.״

***

זהו מאמר לא פשוט לעיכול. יש בו גם ניכור אקדמי ולפעמים פולמוס נטול חמלה. הוא גם מכליל לעיתים. אבל כדאי להקשיב, לסלוח ולמצוא את השביל המיוחד שלך ושלי עם הדברים שנאמרים, עם הקריאה החשובה שיש בו לכולנו.

כשהפחד משתלט והופך להיות כרטיס הביקור של עם או מדינה, כמו גם של אדם, משפחה או קהילה, כמעט הדבר הראשון שקורה, הוא שהלב נסגר. השכל לוקח פיקוד, וכמו מגדל פיקוח בזמן חרום (אצלו הכל זמן חרום) הוא מזרים פקודות נחרצות שלא משאירות מקום להרגיש, לקלוט, לשאול ולבחור.

כשהפחד משתלט, כל אחר הופך להיות סכנה עכשווית או פוטנציאלית וכל האשמה או קריאה רמה שנשמעת לכיוונינו, מהווה עוד הוכחה להיותנו שנואים, רדופים ובסכנה, וההנחיה המיידית היא לסגור. לסגור את המדפים, לסגור את הרגשות, לסגור את הספקות מחוץ לחדר ולסגור את האפשרות, שהאחר הוא אדמה פורייה ושאם אתן לו להיכנס ולהשפיע, יהיה שפע.

כל עוד זוהי ההבנה שלי, אלה ההוראות שאני מקבלת מדמויות המפתח וכך אני פועלת, גם אם אומר את המילה ״חדש״ אינספור פעמים, אני מייצרת לעצמי ולאחרים מעגלים סגורים של פחד וכאב, שהופכים לאלימות גלויה וסמויה. אדמה רעה.

וכך גם, באותה מידה, אם אסכים לראות את עצמי באמת, לשאול מה אני מסרבת לראות, לשאול את מי שכועס או מאשים, מה הוא רואה ומה נדמה לו שאני לא רואה, תיווצר אדמה טובה. אדמה נותנת חיים. ברגע שאפתח את הלב, ואסכים להרגיש, הדברים שיאמר האחר, כל אחר, יעוררו בי חכמה שלא נתתי לה להיות, געגוע וכאב שהגיע הזמן שאשים אליהם לב, פחד שלא מיד יהפוך לדיבור על גבורה ונצחון, ושמחת חיים שתעלה מהכנות שבה אדבר עם עצמי ואז נדבר זה עם זה, ומן העוצמה שיש בנו ועכשיו נסמוך עליה מחדש.

לא מחאה אלא הכרה.

לא התנגדות אלא אמירת כן מלאה, שלמה ובוטחת.