שון פן: "תכלס, נתניהו והימין הקיצוני בישראל הם בעיה פלילית"
קרב הבלימה במועמד המוסלמי, והסחף נגד ישראל | כל מה שצריך לדעת /// דניאל אדלסון Ynet
"זו שאלה טובה שכל אחד יכול לשאול. מהי אמריקה? אנחנו יודעים שהיא מעולם לא מימשה את ההבטחה הגדולה שלה בשביל כולם. אני מצטער אם אני חלק מהחבורה שהתמזל מזלה בזכות צבע העור או המגדר שלי, אבל במבט מהצד נראה שעוד ייקח זמן עד שדברים ישתנו. אבא שלי הוכנס לרשימה השחורה בהוליווד על ידי רשויות המדינה שלמענה לחם וסיכן את חייו במלחמת העולם השנייה. אמרו לו שהוא לא יוכל לעבוד והוא לא התייחס לזה במרירות. הוא רק אמר, 'יש פסי האטה בדרך להתהוותה של אומה'. אני שואף לחשיבה דומה. אנחנו בתקופה בלתי צפויה בטירוף, מלאה כיעור, טיפשות, תלות יתר בטכנולוגיה ושימוש בה לרעה, ניתוק. אולי הדרך להתמודד עם כל זה היא לומר, זה בסדר, מה אני עושה מחר? המאבק הזה למען חופש הוא אכן מאבק. כל מה שתמיד היללנו באמריקה נוצר במאבק. ונחש למה? כי זה מה שזה אומר להיות בן אנוש".
…כל מה שההיסטוריה מספרת לנו זה שאין מנוס מחזרה עליה, נקודה. אם אנחנו הולכים לשפר משהו זה לא כי קראנו ספרי היסטוריה אלא כי אנחנו עוברים בחוויה שלנו את הגיהינום שאנחנו יוצרים לעצמנו ולאחרים
הדעות שלך השתנו עם הזמן?
"אני עושה פחות אידיאליזציה לאנושות כי אני מבין שאנחנו הולכים להמשיך להרוג אחד את השני בעתיד הנראה לעין. אבל אם אתה כאדם בוגר נמצא באותו מקום מבחינה פוליטית שהיית בו בצעירותך, אתה מוסיף עוד בעיה לעולם. לפני שנים לקחתי את המשפחה שלי לטיול ספארי בשבט המסאי. הם אף פעם לא ראו אנשים לבנים. אמרתי למדריך שלנו, 'זה כל כך מעשיר לראות תרבות שהשתמרה ככה' והוא אמר 'אל תעשה את זה. כל מה שנשאר סטטי, מת'. אני חושב שאם מה שקרה עם צ'רלי קירק יכול לשמש נקודת מפנה, זו ההבנה שאנחנו לא הולכים להישאר מה שהיינו קודם. אנחנו יכולים להיות טובים יותר או גרועים יותר. זה המקום לשים בו את התקווה והדמיון שלנו״
אחד ממקורות הסבל והתחושה שאנחנו לא על מקומנו, עולה מן האמונה שאנחנו מחזיקים, שאדם אחראי ובעל יכולת, יעצור את הרע, יספק יציבות ובכך גם ביטחון, ושאם לא הצלחנו בכך, אנחנו חלשים ואי אפשר לסמוך עלינו.
האמונה הזו שולחת אותנו לחיים של חיכוך מתמיד, של הערכות מצב מתוך חדר המלחמה שהתרגלנו לראות ביום יום שלנו ולאי שקט מתמיד, וצורך להיות במקום אחר, או בעיקר, לא כאן.
אבל מה אם אטע את רגלי באפשרות שאנחנו נמשיך להרוג אחד את השני, והנסיונות לעצור את ההרג, רבים ככל שיהיו, לא יוכלו לשנות את העובדה הזו?
ומה אם אקח את זה כנתון שאיתו אני צריכה לעבוד ולהצליח? שמלחמות תהיינה ותישארנה. מידי פעם הן תהיינה בעצימות נמוכה, מידי פעם זה יראה שנגמרו, אבל הן מלוות ותלוונה אותנו עוד זמן רב. ואם כך אז מה? מה עכשיו?
כדי לדעת אני צריכה לגעת. לגעת באמת. וכדי לגעת, אני רוצה ללכת יחפה וקרובה. קרובה מאד. ככה אני יכולה לראות ועוד לפני זה כבר לדעת, כי הקירבה שלי… אין קירבה גדולה ממנה.
הידיעה שאני לא אשאר מה שאני, שרוחשת בי תנועה של חיים גדולה ממני והיא שמניעה את הכל, שהאדמה היתה כאן ותהיה כאן הרבה אחרי וכך גם הכוכבים והגלקסיות ושהדבר איננו תלוי בי ושהקסם של המסתורין נמצא בכל, הידיעה הזו היא החופש עצמו.
זהו איננו חופש לעשות מה שאני חפצה ברגע שאני חפצה בו ואין לאיש אפשרות לומר לי אחרת. זהו חופש שנושם את החיים פנימה, שמבקש שהם יגעו בו ויניעו אותי, שאני אהיה שלהם, של הכל כמו שאני, כמו שהייתי מאז ומתמיד.
ואז, ערה ופשוטה, אחת עם החיים עצמם, של התנועה רגע אחר רגע, אני יכולה לראות ולעשות מעשה שמסיים את הרגע הקודם ומברך על הקיים, הנתפס וזה שהוא קסם.
Photo by Omer Strass
להמשך קריאה בספר "מה שבאמת" הכל אחד : "… מה יהיה אפשרי אם ברגע הזה שבו מופיעה בחיי תופעה, במקום להאמין שהיא מציאות ותסריט ידוע מראש, אעצור לרגע ואומר: “מה באמת קורה כאן?״ ״האם אני באמת יודעת שזה מה שאני חושבת שזה אומר?״…
עוד שיתופים במבט מה שבאמת :
