מתוך הכתבה המקורית: ״סרטונים שבהם נערות מציגות עצמן כאילו היו במחנה השמדה נהפכו לדבר לוהט בטיק טוק? את הטרנד הזה צריך להפסיק מיד״ האמנם?

במבט WHAT REALLY IS:

הנשמה שלנו כל הזמן קוראת ומזכירה לנו שאנחנו מחוברים, גם מעבר לזמן ומרחב. אפשר לקרוא לזה נשמה, אפשר לקרוא לזה ביולוגיה או פיזיקה קוואנטית. הנקודה היא שכשהנשמה מבטאת את קולה אי אפשר לעצור אותה – זה כמו להקיא. את הקיא לא מעניין אם את ברחוב או בשירותים, ואת הנשמה לא מעניין אם בטיק-טוק או בטקס הנצחה ביד ושם. אז אם את בת 16 ואת חשה את עצמך חושנית אז תהיי אישה ששוכבת עם נאצים כדי לשרוד ואם את בת 8 ואת מופנמת את תסגרי את עצמך בעליית גג או פח זבל ותדמייני שאת מתחבאת.

הבקשה האינטואיטיבית שלנו להיות מישהו אחר נובעת מידיעה נשמתית עמוקה ש״מי שאנחנו״ זה דבר נזיל שלא לומר אשלייתי. ידיעה עמוקה שבנסיבות אחרות יכולתי להיות מישהי אחרת. זה משהו שה״אני״ ״שלי״ יכול להתמודד איתו רק בצורה יצירתית, רק דרך אומנות, כי זוהי שפת הנשמה.

אז במקום להתרכז באם זה ״ראויֿ״ או ״מכובד״ עדיף שנראה בזה ברכה ונבקש לחוות את זה בעוד ועוד ביטויים. זו אומנות. זה נובע ממך. טיק-טוק או מומה (moma). אם את יכולה להתחבר להיותך קורבן שואה האם את גם יכולה להיות חייל נאצי? או פליט סורי? נרקומן ברכבת? עובדת זרה שמזייפת מסמכים? איש זקן וסנילי בימי קורונה? שוחט בבית מטבחיים? פרה בבית מטבחיים?

איך היו נראים מפגשים בין אישיים אם היינו זוכרים שכל אחד אשכרה קיים בתוכנו כל הזמן? איך היו נראים בתי המשפט? בתי הכלא? מערכת החינוך? שולחנות משא ומתן בין מנהיגים? פייסבוק? בתי מטבחיים?