מתוך מבט מה שבאמת:

אנחנו רגילים כל כך להגיב בכח לכח. המחשבה שאוכל לעצור את הכח המתפרץ הפוגע על ידי הפעלת כח גדול יותר או מתוחכם יותר נכשלת פעם אחר פעם ויש לה תוצאות נוראיות, שגם עליהן אנחנו מגיבים בכח, לפעמים בוטה ולפעמים מסווה.
כשאני יוצאת להתקפה כדי להגן או להשיג את מה שאני מאמינה שאני מוכרחה להשיג, הפכתי למשתתפת במשחק שלא רציתי להיות חלק ממנו. עכשיו יוזם המשחק משחק בי בעודו נשאב יותר ויותר עמוק להאמין, שכח הוא האפשרות היחידה. הוא משתכלל בהפעלת אלימות מכוונת וגם אני. הוא נהיה יעיל יותר וגם אני. אני בשבילו רק מישהו לנצח או לשלוט בו או להעלים מעל פני האדמה. ככל שהמשחק נמשך ומסלים כך אני הופכת להיות רק שלו, רק כלי או דמות במחזה, שפחד כותב ושולט בו.
כדי להסביר לעצמי את עצמי ואולי גם כדי שאחרים לא יעזבו או יעצרו אותי, אני מספר לעצמי ולהם סיפור שקרי, אבל כזה שיוכל להניח את דעתי ולא לעצור אותי או לגרום לי להטיל ספק. המשפחה תתמוך בי, כי ככה היא הבינה אהבה, הקהילה או המדינה תאדיר אותי כי כך בדיוק היא משתמשת בי כלוחמת בקרב שהיא מבקשת לשלוח אותי אליו, וכולנו במעגל סגור.

השיכחה הזו יכולה לקרות רק כשאני שוכחת, שאני לא הדמות הזו שאני או אחרים גרמו לי לחשוב שאני . כי ברגע, ממש ברגע, שאזכור שזוהי מחשבה או אמונה שניטעה בי, ושבי ישנה חכמה גדולה בהרבה, פשוטה ויפה בהרבה וכך גם בכל אחד אחר, כח הכח הולך ונחלש עד שנעלם.
האם נוכל להיות אלה אחד בשביל השני?
האם אוכל לעצור ולהסתכל בעיניים של מכה עובדי אדמה פלסטינים, שמבקש לגרש אותם באבנים גדולות ויריות, ולומר לו בפשטות וכנות, שאני יודעת שהוא לא רוצה לעשות את זה? ואחר כך ללמוד איתו יחד פרק בגמרא?
האם אני יכולה לשבת עם רב הקהילה של הפורעים ולומר לו עם עצב עמוק בעיניים, שמה שהוא עושה הוא לא יהודי ושאני יודעת שהוא יודע, לקרוא לו שיר של לי החברה שלי, ללמוד איתו את מרטין לותר קינג ג׳וניור, ולבקש ממנו ברכה בסוף הפגישה?